<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן תקצ"ב</h1>
<h2>דף סב.</h2>
אמר ליה רבינא לרב אשי הרי משכנתא בלא נכייתא כו'. דמשכנתא בלא נכייתא אבק רבית ואינה יוצאת בדיינין. והאי דקאמר [לק' ס"ז ע"א] רב פפא עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי אזביני קאי בההיא איתתא (דאמרי') [דאמר'] ליה לההוא גברא כו' דאמ' רבה בר רב הונא עלה מסתברא אבק רבית הוא. ועל זה עונה רב פפא משמיה דרבינא דסבירא ליה הדרא ארעא ואהדרי פירי דהא מכירה בטעות הואי ומקח בטל בין במקרקעי בין בפירי וחולק אדרב נחמן דאמר [לק' ס"ו ע"ב] מחילה בטעות הואי מחילה גבי זביני. אבל גבי משכנת' בלא נכייתא רבית שאינה קצוצה ואינה יוצאה בדיינין. והלשון מוכיח מדקאמר ודלא כרבה בר רב הונא מה היה לו לומר. אלא ודאי אזביני קאי דסבירא ליה דמחילה בטעות לא הויא מחילה. ולא מטעם רבית הדרי פירי דרבית שאינה קצוצה היא. והכי הלכתא דמשכנתא בלא נכייתא [אין] מוציאין ובמכר מוציאין. (במחילה דטעות היה) [דמחילה בטעות לא הוי] מחילה. ובפר"ח פוסקין בשתיהן להחמיר. ואין לסמוך דהכי עיקר כדפרישית. דאפי' רב נחמן דאמר גבי הלואה מחילה והדרי פירי במשכנתא מודי דלא הדרי. דהכי פירוש' דמילתיה דרב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכת' לא קניא כו' למימר דסבר רב נחמן מחילה כזו לא הויא מחילה כגון הלוה לו על שדה זו ואמ' לו אם אין אתה (יוצא) [נותן] וכו' דפשיטא דמחילה בטעות בעלמא לא הויא מחילה דכל דבר שהוא בטעות לאו כלום הוא כדתנן הקדש טעיות בית הלל אומר אינו הקדש כיצד שור שחור וכו'. וגבי מקדש אחותו [לעיל ט"ו ע"ב] מעות חוזרין לרב (ושמואל) [ולשמואל] מעות מתנה בשביל שאדם יודע כו'. ובשילהי פ"ק דגיטין (ו)גבי ההוא דעביד חושבנא ופש חד גבי חד מינייהו וגבי שומא [לעיל ל"ה ע"א] דשומא בטעות (גבי) חוזרת. אלמא כל דבר שהוא בטעות אינו כלום. אבל הוא אינו מקשה אלא מדומה לדומה. התם זביני הכא הלואה. כלומ' התם זביני והכא לאו זביני. והתם גבי דבר שלא בא לעולם זביני אבל לא הוה סמכא דעתיה. אבל מכל מקום אותן פירות שלקח כבר בידו. הרי כבר קנאן ולא יחזיר. ואע"ג שהן בעין. והכא [לאו] זביני דהא מתחילה לא מכר לו שדה אלא משכון לפיכך פירות שלאחר שלש שנים לא היו מתחלה קנויין. ולא בשביל דמיחזי כרבית דרבית שאינה קצוצה היא ואינה יוצאה בדיינים. כללא דמילתא דמשכנתא בין כרם בין בית בנכייתא מותר. ואין חילוק בין בית ובין כרם. ולא כפירוש רבי' שלמה שמדקדק ממשנה דהמלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות. ואמר מכאן יש לי ללמד דחצר אסור בנכייתא ומשום חילוק דפירות כרם ספק אתי ספק לא אתי דהא ודאי אתי. ואין נר' דחצר נמי איכא למיחש לנפילה ולשריפה (כמשדפון) [כמו שדפון]. ופירכי טובא מגופה דשמעתא אלא בפירות ופיר' דמתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות הכי הוא דהלוהו בלא משכון ולא שם לו חצר במשכון אלא הלוהו בלא משכון ואחרי כן הוא רוצה לשכור ממנו בית או חצר אסור לשכור בפחות וכן כרם דאפי' נכייתא שניהם אסורין. אבל הלוה (שלא) על חצר ורוצה לשכור ממנו בפחות מותר למאן דשרי בנכייתא. וכן כרם מאחר שהלוהו על הכרם. והיינו טעמא דהמלווה על המשכון אין ביד הלוה להשכירו. לפיכך לא ישכור הימנו בפחות ודמי לרבית מאוחרת. והלוני אסור. והלוהו מותר. דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וכן פסק רבינו חננאל ואינו. אלא בין הלוהו בין הלויני אסור. דהא רבה בר יוסף הקשה לאביו מלשון ראשון. א"כ כך הלכה. כן תיקנה ר'. ואסור לתקוף (בעברי) [בעבדי] דמסיק ביה [אע"ג] דניחא ליה לאיניש דלא ליסתריה עבדיה. מכל מקום מיחזי כרבית. אבל בעלמא פטור דניחא ליה דלא משלם אפי' כחש העבד. ואין לומר כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה היכא דהלוהו. אבל אדעתא דאגרא חייב בכחש. ובטרשא פוסק הלכה כרב נחמן דטרשא שרי. מדפסק [אין] הלכה כטרשי פפונאי. והאי דפסק כרב חמא (ודלית) [ודלא] כרב נחמן משום דפשיט' דאדרב נחמן לא קאי רב פפא אלא רב חמא קאי אדרב פפא. ובדרב חמא גרסי' ודאי. ומשום דקשיא ליה דרב נחמן דאגר נטר לי בדקץ דטרשא בדלא קץ. ובדרב פפא לא גרסי' (ד)טרשא דידי [ודאי] שרי ולאו למעוטי דרב נחמן אתי דהא לאו שינוייא דחיקא הוא. אלא הכי קאמר טרשא דידי בדקץ ליה נמי. אי נמי שער קבוע דדמי לקץ ואשינוייא קאי. וכבר פי' מבואר על ספר הישר בשמעת טרשא שרי למעלה היא מפורשת ומתחלת בשער מ"ב פוסק דהלכה.
